ביקורת סרט: משפחת אדאמס 2, במאים: קונרד ורנון, גרג טירנן, 2021

בעבר משפחת אדאמס הייתה הדבר הכי חתרני שהיה לאמריקאים להציע. היא הייתה פארודיה, מעין תמונת מראה הפוכה לכל מה שהיה מקודש לאמריקאים. באופן אירוני, כבר תשעה עשורים המשפחה נחשבת למאגית, אפלולית, מצחיקה ומעט מאוד שונתה מאז שהיא נוצרה אי שם במאה העשרים.

לפני שנתיים יצא הסרט הראשון, היישר מתוך האוב. הדור הצעיר, הרבה פחות מכיר את דוד פסטר (ניק קרול) הערמומי או מורטישה (שרליז תרון), מלכת הקרח האפלולית. נוצרה היכרות מחודשת עם אדאמס, דרך סיפורם של שני הילדים, פוגסלי (ג'אבון וולטון) ווונסדיי (קלואי גרייס מורטז), שמנסים להשתלב בסביבה שנרתעת מהם מאוד.

גם הפעם וונסדיי נמצאת במרכז הבמה. היא עדיין ילדה מדוכאת שאוהבת מדעים, מתביישת במשפחתה שעושה לה בושות. היא מתעללת באחיה השמנמן פגסלי ומנסה לקבל הכרה בשל גאונתה. היא מופיעה ביריד מדעי וזוכה בו, אולם המדען הראשי של התערוכה מחליט שהיא בתו האבודה. ישנה שאלה לגבי זהותה האמיתית, מה שמהווה את הציר המרכזי של הסרט.

מבחינת אנימציה, וונסדיי נראית העתק של אימה. אין מספיק חומר על מנת ליצור תחושה שהיא אכן נבדלת ממשפחתה, מה שהופך את החיפוש למעט מגוחך. בנוסף, אדישותם של בני המשפחה מונעת מאיתנו להתחבר רגשית לטלטלה שהיא עוברת. הנושא הרציני נשטף בגלי הומור, אנקדוטות ובדיחות שיתאימו בעיקר לילדים קטנים.

המסרים, למרות שהם די בנאליים, עדיין חיוביים ועוסקים בקבלת השונה וחיפוש עצמי. יש מעט מאוד אלימות או ניבולי פה, מעין אוטופיה תסריטאית שתקרוץ בעיקר לצעירים. ניתן היה ליצור מוצר נושך יותר המתאים גם למבוגרים, אולם עדיין מדובר בסרט סביר שמאוד מומלץ לילדים ביסודי.