ביקורת סרט: משחק בית, בימוי: אדם סנדלר , 2022

אי שם, בין הררי התוכן של נטפליקס, חבוי לו הסרט "משחק בית". זהו לא סרט רע, אבל ככל הנראה בקרוב הוא יהיה עוד טיפה בים הסרטים והסדרות ששוטפים אותנו מענקית הסטרימינג. אין לו ייחוד והוא מאוד נוסחתי, אבל מציע נחמה כלשהי בזמנים לא פשוטים.

אדם סנדלר וחברת ההפקות שלו חתמו על הסכם ענק עם נטפליקס. היא מספקת להם חומרים, רובם בינוניים ולא ממש מוצלחים.

הסרט "משחק בית" מתמקד במאמן מצליח, שון פייטון (קווין ג'יימס), הזוכה בסופרבול, אולם הופך להיות מרכז של שערורייה ענקית ומושעה לשנה אחת. הוא מחליט להחזיר לקדמותם את יחסיו עם בנו, אשר באופן מפתיע משחק פוטבול בעיירה קטנה בטקסס.

כמו רבים מסרטי הספורט האמריקאים, גם כאן הכל צפוי עד לעייפה. בניגוד לסרטים אחרים של סנדלר, הדמות הראשית שמגלם ג'יימס היא לא מגוחכת וגרוטסקית, אולם גם לא מעניינת במיוחד. שום דמות בסרט, לא עמוקה או גורמת לצופה לרצות ולהעמיק אל תוך חייה. במקום לדון באופן מעניין על הסוגייה המוסרית שעולה מהדחתו של המאמן המעוטר, היא מעדיפה לעסוק בתכנים רדודים ובדיחות גוף והפרשות.

בסרט אין ממש קונפליקטים יוצאי דופן, או בדיחות מאוד מצחיקות. אפשר לומר שהבינוניות חוגגת, אבל זה לא בהכרח דבר רע. נמצא כאן ניסיון כושל, להיות דידקטיים עם מסר חינוכי, אבל ההומור הרדוד של סנדלר לא באמת מאפשר לקחת את ההטפות של משחק בית ברצינות.

באופן מפתיע הנוסחתיות, לצד משחק סביר ומעט הומור שמדי פעם עובד, מעבירים את השעה וחצי של הסרט במהירות יחסית. זאת ממש לא יצירת מופת, ואין כאן הפתעות גדולות או סרט שנזכור חצי שעה אחרי שהסתיים, אבל זה מוצר סביר לכל המשפחה וזה לא מעט בשביל נטפליקס.