• לוטן דיקר

ביקורת סרט: כוחו של הכלב, בימוי: ג'יין קמפיון, 2021

נטפליקס רוצה לעלות דרגה ולזכות בפרס האוסקר. שירותי הסטרימינג רוצים לקבל את ההכרה של האקדמיה, והן מוכנות להשקיע ביצירת סרטי איכות, גם אם מבחינה כלכלית זה לא משתלם. ג'ין קמפיון עוסקת שנים בנשיות וגבריות ואף זכתה בדקל הזהב. כעת היא מפרקת את המושג גבריות רעילה, שהפך כמעט למטבע לשון בעידן המי טו וזוכה על כך לשבחים רבים.

הסרט "כוחו של הכלב" מתרחש על רקע הנופים המדבריים של שנת 1925 ועוקב אחר פיל ברבנק (בנדיקט קמברבאץ), אדם קשוח ועוין, שמתעלל בסביבתו. שני אורחים שמגיעים לביתו, האחת אישה שאיבדה את בעלה בשם רוז גורדון (קריסטן דאנסט), ובנה פיטר (קודי סמיט מקפי) הרך והעדין, שמוציאים ממנו קשיחות ואגרסיביות אבל גם אהבה ורוך. אנו נחשפים לגיבור שהרגשות שלו מודחקים, ולכן יוצאים למסע אחרי השורשים של האישיות האכזרית שפיתח מתחילת חייו.

הסרט "כוחו של הכלב" רומז לכך, שהאישיות הגבולית של פיל היא הדחקת הנטיות שלו מהסביבה. לאט לאט, הילד העדין הופך להיות יריבו של הקאובוי ומתגלות בו נטיות רצחניות לא פחות מהדמות המתעללת.

לאורך הסרט אנו נהנים מפסקול מהפנט שמלווה כל צעד. ישנו משחק מעולה, דיאלוגים מושחזים ונופים מרהיבים של מונטנה וניו זילנד.

לצד הקצב והכוח שמכניסים פנימה השחקנים לדמויות, האווירה המייגעת והאפלוליות המעיקה, גורמים לסרט לאבד גובה. קשה להתחבר לדמויות כה קיצוניות, מה שגורם לאיבוד עניין מהר יחסית. ההערכה הרבה שהסרט זוכה לה נובעת בעיקר מהנושא שכעת מאוד נכון לעסוק בו. למרות שהוא מעניק חוויה מהנה לפרקים, הוא עדיין לא ראוי להיקרא כאחד מהסרטים הטובים של השנה, אבל העיסוק בגבריות רעילה הוא רלוונטי ומעניין.



14 צפיות0 תגובות