• לוטן דיקר

ביקורת סרט: ואז רקדנו, במאי: לבאן אקין, 2021

ישראל נחשבת לאחת המדינות היותר סבלניות וסובלניות כלפי הקהילה הגאה, אולם יש מדינות הרבה פחות מתחשבות.

הסרט "ואז רקדנו" מגיע מגיאורגיה ומציג ריקודים מרהיבים, משחק מושלם של השחקן הצעיר לוואן גלבחיאני וביקורת חברתית מרומזת על סובלנותו של העם הגיאורגי כלפי השונה.

סיפור הסרט הוא, שמקום מתפנה בלהקת המחול הגיאורגית הלאומית, אלה שרוקדים עם חרבות בכל העולם. כולם רוצים את התפקיד ומתחיל מחול שדים, תרתי משמע, סביבו. הסיבה שהמקום התפנה היא, שהרקדן הקודם התגלה כחובב גברים ולכן חבריו ביצעו בו מעין לינץ'. סיבה קריפית ולא אופטימית במיוחד, להצטרף ללהקה.

למרות זאת, מראב (לוואן גלבחיאני) הצעיר, מעוניין להצטרף לחבורה. סביבו רוקדים הרבה גברים גיאורגים בצורה מרהיבה, ריקודי פולקלור יפים למראה. אולם, גיבורנו נמשך לגבר, אך מפחד שאם ייוודע הדבר, הוא יעבור טקס חניכה שלא ישכח לעולם.

המימד הדרמטי של הסרט ניכר. המתח בין הגשמת הרצונות שלך והליכה עם הלב, לבין ביקורת חברתית, שיכולה לא רק להשמיד לך את הקריירה, אלא את החיים עצמם. הסרט משוחק מופלא ומצליח להעביר את המצוקה בצורה משכנעת.

אם זה לא מספיק, גם האבא נכנס לתמונה, ואומר לבנו שהוא מבזבז את חייו על משכורת נמוכה וקריירה קצרת מועד ולוחץ עליו לעבור לעבודה בטוחה בשוק. גם המצוקה הכלכלית מתבטאת בסרט, השיקולים הכלכליים אל מול המימוש העצמי.

התשוקה בסרט, הריקודים המדהימים, הצילום המרהיב, אלה ניכרים בכל סצנה. למרות שיש משהו קלישאתי שראינו בסרטים רבים, עדיין המרץ והקצב יחשפו את הצופים לעולם אחר, סוער ומסתורי.

הסרט "ואז רקדנו" היה מועמד במספר פסטיבלים בעולם, ואף זכה במספר פרסים יוקרתיים. הקולנוע האמריקאי שולט בכיפה הקולנועית בישראל, אולם בעולם יש יצירות מרתקות וסוערות ונפלא שמביאים אותן גם לקהל הישראלי.



32 צפיות0 תגובות