• לוטן דיקר

ביקורת סרט: הברך, במאי: נדב לפיד, 2021

נדב לפיד הוא במאי שסרטיו תמיד נמצאים במרכז תשומת הלב. אפשר לאהוב אותו, לשנוא אותו, אבל תמיד הוא מצליח לעורר דיון. הפעם הדיון מאוד פוליטי, מקומי, מכיל נושאים רבים שנוגעים לקהל הצופים הישראלי.

הסרט מתמקד בחופש הביטוי. במאי מפרסם סרט על פלסטינית שסטרה לחייל צה"ל. הוא מביע ביקורת מרומזת, ונקרא לתת הרצאה באזור מבודד בדרום. אולם יש תנאי, על מנת שיוכל להעביר את ההרצאה, עליו לחתום על טופס, שהוא לא יעסוק בקונפליקט הישראלי ערבי. המיקוד הוא על מאבקו בטופס למען חופש הדיבור.

הרבה מאוד דיאלוגים מוצגים בסרט, רובם מתמקדים ביחס בין מימון ותרבות. האם מי שמשלם יכול לשלוט בתוכן, או שגופי השלטון הם רק מממנים. בסרט ישנו נאום ארוך וחוצב להבות על התרבות הישראלית והאנשים ששולטים בה, חלק יתלהבו ממנו אחרים יישארו אדישים.

קיימת בעייתיות, כאשר במאי, שנשען על מימון ציבורי יוצא בצורה כה בוטה נגד המקום שבו הוא חי. ישנה ביקורת ארסית לצד מרומזת, על כל מה שישראלי, החל מהקהל שצופה בו ועד לאחוות הלוחמים, שכביכול שוררת בין המשרתים.

הסרט מפרק את המאצ'ואיזם הישראלי, בצורה אגרסיבית מאוד. הבמאי עובר ניתוק, מהארץ, מהמקום אפילו מהזמן שהוא נמצא בו. יש כאן גם שנאה עצמית, התעמתות עם גבריות רעילה, מיניות, בעצם כל מה שמגדיר גבריות ישראלית בצורה שטחית.

יש כאן דיאלוג בוטה, אבל גם כנה. הבמאי מדבר מתוך כאב אמיתי ועמוק. חלק יזדהו עם הביקורת והשפה הקולנועית המורכבת, אחרים ידירו את עצמם מצפייה.

הבעיה, שהסרט מכוון למשוכנעים, חובבי סרטי פסטיבלים, והאחרים ימנעו מעצמם לצפות ולחשוב על הביקורת של "הברך".



21 צפיות0 תגובות