• לוטן דיקר

ביקורת סרט: האב, במאי: פלוריאן זלר, 2021

אנתוני הופקינס ידוע ביכולות שלו לגלם דמויות במצבים קיצוניים, כאשר המפורסמת ביניהן היא חניבעל לקטר הפסיכיאטר שחובב בשר אדם בסרט "שתיקת הכבשים". שנים רבות עברו מההופעה המחשמלת וזוכת האוסקר ההיא, אי שם ב-1991, ושלושים שנה אחרי הוא מגלם דמות נוספת ששווה אוסקר, אולם במצב קיצון שונה לחלוטין.

הסרט "האב" מצליח לחדור אל נפתולי התודעה האנושית, ולמרות ניסיונות שונים לייצג אותה, נראה שהפעם ישנה הצלחה כבירה. העלילה עוקבת אחרי חייו של אדם מבוגר המגולם על ידי הופקינס ובתו אן (אוליביה קולמן), שרוצה לעבור לפריז ולהשאיר אותו עם מטפלת. אולם, מבלי שהוא יהיה מוכן להודות בכך, הוא החל בהידרדרות קוגניטיבית, מה שמכניס את היחסים שלהם לסחרור.

הפרטים שאנו מקבלים במהלך הסרט נראים כמו פאזל בעלילת מסתורין. דמויות מתחלפות, ונוצרת תחושה שכולם רוצים לפגוע בהופקינס השברירי. הוא חווה מציאות מעורפלת ובתו מקדישה זמן רב לטיפול בו, אבל ללא הצלחה. המקום בו הוא חווה את הערפול התודעתי היא הדירה שלו, שהופכת למלכודת אימה עבורו ועבור הצופים.

הגדולה של הסרט עומד ביחסים בין אב לבתו, משחקי פינג פונג מילוליים ביניהם והיחס הנוקשה שהוא מפגין כלפיה. תצוגות המשחק הן עילאיות, הופקינס בן ה-82 הוא כבר רב אומן, שמצליח בכל משפט לשדר מציאות ומורכבות שרק שחקנים מנוסים כמוהו יכולים. מן הצד השני, אוליביה קולמן מצטיינת בגילום הבת שדואגת וסופגת מאביה, אבל לא מוותרת וממשיכה להיאחז ברסיסי האנושיות שבו עד הסוף המר.

הסרט "האב" הוא סרט מופתי ובו ניתנת לנו אפשרות לראות את הופקינס בשיא כוחו בהופעה מחשמלת.



42 צפיות0 תגובות