• לוטן דיקר

ביקורת סרט: דני קרוון, במאי: ברק היימן, 2021

בין עשרות הכתבות, החדשות והסרטים החדשים, מותו של דני קרוון עבר יחסית בשקט. אחד מהאומנים הכי מצליחים של ישראל בכל שנותיה, נשכח בשנותיו האחרונות. הוא הכין יצירות מצפון עד דרום הנגב ואף במדינות רבות בעולם, שעד היום עומדות בגאון במקומות מרכזיים.

פועלו העצום של האיש, מוצג בסרט שנושא את שמו. זה לא סרט על אומנות, אלא על האיש עצמו והאופן בו הוא רואה את מעשיו שנים אחרי. הוא עוקב ברחבי העולם אחרי פגיעת הזמן ביצירותיו המרשימות, מתבונן, מתעצבן ומעלה זיכרונות. אל הנסיעות מצטרפות בנותיו, או אשתו ויחד איתן הוא מצליח לנהל דיאלוגים יוצאי דופן בכנות שלהם, ששופכים מעט אור על דמותו הייחודית.

הוא מתעצבן כאשר לא משמרים את יצירותיו האלמותיות, מלא ביקורת וכעס על חברה שלא מתחזקת את פנינות החן שיצר. זה אולי הדבר העיקרי שהעסיק אותו בשנותיו האחרונות, כיצד המורשת שלו תישאר לאורך השנים. הטבע שכה אהב ביחד עם האדם, מחבלים בגושי הבטון המעוצבים שהשאיר מאחור.

בגידת גופו וגילו המתקדם נתנו בו את אותותיהם, כיצד שני הדברים משתלבים ביחד, התיישנות הבטון והאדם. גם משנתו הפוליטית מקבלת מקום קטן. היה ראוי להקדיש מקום רב יותר לשאלה כיצד אומנות ודעה משתלבים יחד גם ביצירותיו.

דמותו הייחודית נישאת בסרט, הדעתנות והפרפקציוניזם ניבטים מכל פינה. ישראל איבדה את אחד מגדולי פסליה, אולם גם האדם והטבע יעניקו לו חסד וישמרו את יצירותיו לשנים רבות גם אחרי לכתו.



4 צפיות0 תגובות