ביקורת סרט: ג'ירפה, במאי: קנטמיר באלאגוב, 2019

הטראומה הקולקטיבית שעברה על אירופה בין השנים של מלחמת העולם השניה - 1939 - 1945 די ברורה לכולנו . מעשי הנאצים יהדהדו וישארו איתנו לאורך הדורות. מעטים מדברים על עניין הפוסט טראומה, מחיר ההקרבה שנדרש מהאוכלוסייה ששרדה. במלחמה - המצור על לנינגרד היה מצור אפי, כזה שמאות אלפים נהרגו בו ואלה ששרדו עשו זאת בתנאים איומים. הנרטיב הרוסי הוא של ניצחון וגאווה, מעט מאוד שיח על המחיר ועל מה שנשאר.

הבמאי הרוסי קנטמיר באלאגוב, בגיל 28 החליט לערער את הגאווה הסובייטית וליצור סרט שהוא כולו פוסט טראומה. למרות שהסרט במרחק של דורות מהמלחמה הגדולה, הוא מחליט לחטט בקרביה.

הסתיימה המלחמה, העיר לנינגרד חזרה לצורה מסוימת של נורמליות. שתי נשים, האחת אחות גבוהה ובלונדינית, אשר מכונה ג'ירפה (ויקטוריה מילושינצ'ן), שעובדת עם הקשים בפצועים שהותירה המלחמה והשנייה מאשה (וסיליסה פרליגינה), אישה שרוצה להקים משפחה. הן פותחות במעין חברות ספק רומן, המתבסס על הזיכרונות הכואבים מן התקופה הזאת.

שתיהן נאלצות להתמודד עם פוסט טראומה של המלחמה, עם הכיעור שהיא השאירה, עם המחיר הנפשי שזה הותיר בנשים, שראו את הגברים מתים בהמוניהם ונאלצו לגדל ילדים בתנאים בלתי אפשריים. המחיר הכלכלי, הכיעור שנותר וחוסר הרצון להבין את התסכול שלהם.

שתיהן שרדו, אבל המחיר הוא גדול. מתנהלים ביניהן דיאלוגים סתומים וקשים, הן מסתובבות עם מבט קפוא ונאלצות לבצע בחירות קשות כמעט בכל רגע. העולם שלהן אפור ונפשן מעורערת לחלוטין.

הסרט "ג'ירפה" הוא מעין תמונת מראה הפוכה לתמונות הניצחון שרוסיה נסתה לשדר, זה הכל חוץ מאשר הרואי.

מפתיע לגלות, שרוב השחקנים זאת הופעתם הראשונה בטלוויזיה. השחקניות הראשיות עושות עבודה משובחת, באופן שבו הן מעבירות המסר של המחיר הנורא שגם נשים נאלצו לשלם על הניצחון הגדול על גרמניה הנאצית.