• לוטן דיקר

ביקורת סרט: ג'ו בל , במאי: ריינלדו מרקוס גרין, 2020

בריונות היא אולי הנושא החם כרגע בתקשורת ונזקיה ידועים לכולם. ג'יידן (ריד מילר) היה ילד בן חמש עשרה, חביב ונעים הליכות. אולם העובדה שהוא הומוסקסואל דלפה ובריונים החלו להציק לו על בסיס יומיומי. הבריונות הזאת גרמה לו ליטול את חייו, מה שגרם לטלטלה עזה אצל אביו ג'ו בל (מארק וולברג).

לאחר המעשה החליט ג'ו בל לצאת למסע ברחבי ארצות הברית על מנת להעלות מודעות לבריונות וקבלה של האחר. הנושא הזה נהדר, במיוחד כאשר שחקן כמו מארק וולברג, שנחשב למאצ'ו אמריקאי, משחק בתפקיד הראשי. הוא עובר תהליך מגבר שלא ממש מצליח להבין את העולם של בנו כהומו, לאדם מכיל ואמפטי.

הסרט ג'ו בל נראה כמו תשדיר פרסומת לסובלנות ולכן פחות מצליח לגעת. וולברג נראה כמו אדם בתפקיד קהילתי, לאחר שקיבל שעות שירות לציבור ופחות כאב ורגש מושקעים בעניין. הוא לא שחקן רע, אלא שהנושא דורש טיפול רגשי גבוה, והוא לא מצליח להתעלות לגבהים הללו.

וולברג כג'ו בל הוא מרכז הסרט. המסע שהוא עובר לעבר ההכלה והחרטה נטועה עמוק במסורת הנוצרית. במקום שהסרט יתרכז בעיקר בסצנות הבריונות נגד ג'יידן, הוא בעיקר מפקס את עצמו על האב והאם הקשוחים והלא מספיק מכילים.

הצילום של המרחבים בארצות הברית מרהיב, ישנם דיאלוגים מעט שטחיים ולא עמוקים מספיק, אבל הצפה של נושא כה חשוב היא כבר התקדמות.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, והטוויסט המרכזי בסרט הוא צפוי ולא אתי. לא נספר מה הטוויסט, אבל הוא צפוי ומרגיז באותה נשימה. זהו סרט בינוני, שמדבר על נושא חשוב, ועושה זאת בלי יותר מדי השראה או מבט יוצא דופן.

לכל אורך הסרט, אנו מרגישים שהכל צפוי, חוסר המודעות של האנשים בעיירות הקטנות, השיחות והדיאלוגים על חרטה ורצון לשינוי, מה שמוחמץ כאן, היא אמירה נגד בריונות מנקודת מבט של ג'יידן, שהולכת לאיבוד וחבל.



2 צפיות0 תגובות