• לוטן דיקר

ביקורת סרט: אנולה הולמס, במאי: הנרי ברדביר, 2020

שרלוק הולמס הוא דמות בדיונית, אבל כה מפורסם, שרבים מאמינים שחי במציאות ויצר לעצמו חיים משלו. הבלש של ארתור קונאן דויל דעך לאורך המאה העשרים, אבל נראה כי במאה העשרים ואחת חלה רסטורציה ויצאו עליו מספר סרטים. החל מגאי ריצ'י ועד רוברט דאוני ג'וניר, כולם מחפשים את הזווית החדשנית של הבלש האנגלי המדופלם.

אנולה הולמס (מילי בובי בראון), מקטינה את דמותו של שרלוק הולמס לכדי שחקן משנה. היא גדלה במעין בועה פמיניסטית עם אימה, ובזמן שרוב הנשים בתקופה הוויקטוריאנית למדו תפירה, היא למדה לתת בעיטה מסובבת. לצד אומנויות לחימה, היא קיבלה השכלה קלאסית משובחת. יום אחד נחת עליה אסון, אימה ברחה והשאירה אותה ביחד עם שני אחיה, שאחד מהם הוא לא אחר משרלוק הולמס.

אנולה הולמס מחליטה לא להפקיד את גורלה אצל שני הגברים, אותם לא הכירה. אנולה, יוצאת בזכות כישרונה ויכולת פיצוח צפנים וידע בשפות, למצוא את האם לפני אחיה. הכול נעשה בתוך עולמו של שרלוק הולמס, למרות שאנולה היא צעירה מוצלחת וחכמה בזכות עצמה.

הסרט עוסק בפמיניזם, ומראה שאנולה מבריקה בזכות עצמה. היא קלילה, מצחיקה, שוברת מוסכמות מגדריות, ונעה במהירות בין שיא הרגש למכות. כפי שהבנתם, יש כאן שילוב בין דרמה וקומדיה, קלילות ואקשן בהילוך גבוה.

הבעיה של הסרט היא, שהתעלומות בו לא מאוד מתוחכמות והסרט נעדר מסתורין וחידות מאתגרות. למרות חוסר התחכום, נמצא בסרט גיבורה חיננית ודמויות שמשחקות היטב. יש כאן הרחבה של העולם של שרלוק הולמס, מעין טוויסט פמיניסטי שעושה רק כיף.



8 צפיות0 תגובות