ביקורת סרט: אנה פרנק , במאי: ארי פולמן, 2021

ארי פולמן הוא אחד מהיוצרים המעניינים והמקוריים בכל הקשור לאנימציה. הוא מצליח בכל פעם להפתיע וליצור משהו מקורי וגם מעניין. נראה שהפעם הוא לקח על עצמו פרויקט שאפתני במיוחד, לומר משהו ייחודי על הנערה אנה פרנק, שהיומן שלה הוא אחת מהיצירות הנמכרות ביותר בהיסטוריה. כמעט כל נער בישראל וגם באירופה מכיר לפחות עיבוד אחד שנעשה ליומן של פרנק, חלקם טובים יותר ופחות.

על הפרויקט הוא עבד שמונה שנים, יחד עם אנימטורים מכל העולם. הוא עשה זאת כי הוא בן לניצולי שואה ולכן יש לו משיכה לנושא. פולמן משחק עם הזיכרון, הוא מנסה לעבור מזמן לזמן, מנושא לנושא באמצעות לופים וחזרה למקור. הוא מנסה לומר, שאנה פרנק הפכה ליצירה כה גדולה, שהיא פתחה חיים משל עצמה. הוא משתמש בקיטי, החברה הדימיונית אליה היא מדברת ביומן, כדמות שנעה אחורה וקדימה ומנסה להעביר את הנקודה בזמן שאנו מתעניינים בחייה של נערה שאינה בחיים, אנו אדישים למיליוני חיים של נערות אחרות שחיות כפליטות.

קיטי (רובי סטוקס) עומדת במרכז העלילה, בחירה מקורית אך תמוהה בעיני. האנימציה מרהיבה, יש חגיגה ויזואלית שקשה להתעלם ממנה. קיימת הסתכלות רחבה על ההווה והעבר, כיצד היצירה קיבלה חיים משל עצמה והפכה למסמך כה מצליח. ישנו מבט אינטימי על אישיותה, הרצונות שלה ומה שהעולם הפסיד ממותה.

הדימויים מרשימים, והפיכת הקורבנות לדמויות שנשלחות לממלכת המתים, כמו במיתולוגיה היוונית היא מבריקה. אולם, הניסיונות להטיף מוסר ולהכניס ממדים אקטואליים לטראומה כה קשה מהעבר, בעיני לא מצליחים לעבור את מבחן ההיגיון.

הסרט מצליח לגעת ולרגש, הוא הופך את הסיפור של הילדה הכישרונית ליצירה ויזואלית מרהיבה, שכולנו תקווה שתצליח לפנות לקהלים צעירים ומעודכנים שיכירו מחדש את אנה פרנק.