ביקורת סרט: אמונייט, במאי: פרנסיס לי, 2021

הרבה חוקרים ופורצי דרך היו אלמונים במהלך חייהם, אולם זכו לפרסום לאחר מותם. מרי אנינג, המגולמת על ידי קייט וינסלט, היא אישה שחיה חיים אפרוריים בדרום אנגליה ואוספת מאובנים. העיירה אפלה ומשעממת, ויתרונה הגדול שהיא נמצאת ליד הים. אנינג פוגשת בשארלוט (סירשה רונאן), אישה חולנית וחלשה מנטאלית ופיזית, שבעלה משלם כסף רב על ההשגחה עליה בזמן שהוא יוצא למסעות מעבר לים.

למרות שהעלילה היא בדיונית, ומתרחשת במאה ה-19, נראה שמתפתחים יחסי אהבה עדינים בין שתי הנשים. אנינג היא הקשוחה מבין השתיים. חייה היו מרירים והקשיחו את לבה. היא לא ממש מתעניינת בבני אדם, אולם שארלוט הנשית והעדינה מצליחה לחדור את המעטפת הקשוחה. ככל ששארלוט מבריאה, כך מתפתח ביניהן רומן בלתי צפוי.

איכותו של הסרט הוא בצילום המדהים של הנופים המנוכרים והשקטים של אנגליה הכפרית. שתי הנשים עוברות תהליך של קבלה, מרי אנינג מתרככת ככל שעובר הזמן וההימנעות שלה מקשר בין אישי הולך ומתמסמס. ישנו ממד פיוטי וסימבולי בסרט, מפגש בין מעמדות ודורות של שתי דמויות, שלא היו אמורות להתאהב אחת בשנייה.

הקצב של "אמונייט" איטי. ההרגשה שהסרט מאוד ספרותי, יש מעין אצילות בקצב שבו הדברים מתרחשים. קיימת הרבה תשוקה בסרט וגם סצנות אינטימיות, שנראה שהן מהוות חלק אינטגראלי מהסרט עצמו. הדיאלוגים עצמם לא מאוד מרשימים, אבל יש הרבה ביטוי לחמלה אנושית ורצון לאהבה ואינטימיות.

הסרט לא מתאים לכל אחד, יש בו מעין כבדות ועייפות לצד פיוטיות ויופי. הוא חלק מגל של הבלטת נשים לאורך ההיסטוריה ותרומתן, הוא מתרכז בדמות שתרמה רבות למדע, אבל הייתה שולית בחייה.