• לוטן דיקר

ביקורת סרט: אימהות מקבילות, במאי: פדרו אלמודובר, 2021

משטר פרנקו במשך שנים לא נחשב לאכזרי או מדכא כמו אחיו במאה העשרים. היחס הסלחני מתחיל להשתנות, כאשר עוד ועוד חומרים תיעודיים יוצאים לאוויר העולם. גם בספרד אנשים נחטפו ועונו, נרצחו וגופותיהם נקברו בקברי אחים. הכוחות השמרניים בספרד מסרבים להציף את הפשעים, ולכן אנשי קולנוע מחטטים בפצעים הפתוחים.

אלמודובר עבד מספר שנים על התסריט של הסרט, כאשר בדרך הוא עבד על פרויקטים נוספים. לבסוף הסרט עוסק בהשתקת רצח המוני בכפר והרצון של צלמת אמיצה, ג'ניס (פנלופה קרוז) לגלות את האמת. היא מתאהבת בחוקר פלילי צעיר, המכניס אותה להריון לא רצוי. בבית החולים היא פוגשת אישה צעירה, למרות שהיא מחצית מגילה הן מתחברות. למרות שהקשר מתחיל בצורה רופפת, החברות מחזיקה מעמד.

פנלופה קרוז כרגיל חורכת את המסך, במשחק טבעי ומרגש כמו שהיא יודעת. אלמודובר עוסק בנושאים שהוא רגיל לביים, מוות, בית קברות, אמהות והשפעתם על כמעט כל דבר ביקום. גם הגורל הוא נוכח נפקד, ומקשר בין לידה לחידלון ויוצר מעגלים לכל אורך היצירה.

יש כאן אסתטיקה קסומה, דמויות עגולות ודיאלוגים מושחזים. למרות זאת, אין ממש רגעי קליימקס, מה שמותיר אותו קצת משעמם לפרקים. ישנו גם פסקול מופלא, עם יצירות נצחיות משנות השישים. יש עיסוק כמעט מוחצן ברגשות, נרטיב שמופיע כמעט בכל סצנה. אמירה על ארעיות והעובדה שאין נצחיות בעולם, שבעיקר מבוסס על דברים שהם זמניים.



8 צפיות0 תגובות