ביקורת סרט: טוקיו רועדת, בימוי: אוליביה פיו, 2022

יפן היא אחת מהמדינות שהכי מועדות לרעידות אדמה, האסונות הם חלק מהתרבות שם. הסרט "טוקיו רועדת" מנסה לשנות את הפרספקטיבה הקולנועית על אירועים אלו ובמקום לגרום לצופה לראות חגיגה של דם ופיצוצים, לשים דגש על הפסיכולוגיה של הקורבנות שנמצאים בלבד הסערה.

מלבד קטע פתיחה סוער ומרתק, מלא בפיצוצים ורעידות הסרט "טוקיו רועדת" מאוד שונה בהמשך. הוא עוסק באסון שקרה ב-2011, אחת מהרעידות החזקות בהיסטוריה.

הסרט "טוקיו רועדת" עוקב אחרי אלכסנדרה (קרין ויאר), אישה שמגיעה לבנק ביפן, שהוא סניף פריזאי של הרשת, ונקלעת לגלי צונאמי אדירים ועליה לדאוג למשפחתה ולעובדים המפוחדים.

זווית הראייה בסרט "טוקיו רועדת" מאוד מעניינת, אבל לא תתאים לכולם. במקום להתמקד בגלים ששוטפים את העיר, היא מתרכזת במנהלי הבנק ובעלי המניות, שלא מעניין אותם שרידותם של העובדים, אלא זווית הרווח בלבד. הדגש האנושי אומנם יצירתי מאוד, אבל הקצב האיטי והארכאי יכול לשעמם צופים רבים שמצפים למשהו אחר לחלוטין.

בעוד שיש בסרט "טוקיו רועדת" זווית נשית אינטימית, פילוסופית, על האדם באסון טבע, הוא לא יתאים לרוב הצופים. הוא מאוד איטי ומסורבל, מעין סחבת ארוכה ומפורטת שלא לצורך.

למרות שיש בסרט "טוקיו רועדת" דיאלוגים מעניינים, נקודת ראייה ביקורתית וחשובה וגם משחק משובח, "טוקיו רועדת" יתאים רק לאלו שמחפשים קולנוע אומנותי אירופאי איטי ומהורהר, שמחפש להגיד משהו מהותי על האנושות. כל השאר לא יצלחו את אורכו והתכנים המהורהרים.

ראה גם:

הסרט הספירה לאחור