ביקורת סדרה: קלארק, במאי: יונאס אקרלונד, 2022

לאחרונה נטפליקס מפשלים מבחינת התוכן, אין כבר יצירות פורצות דרך שהיינו רגילים אליהן בעבר. התאגיד הענק לוטש את עיניו אל מדינות שאינן דוברות אנגלית על מנת לגלות את "משחקי הדיונון" הבא. לשוודים קיים שם של אנשי תוכן מעולים, כאלה שיש להם מגע קסם בשילוב בין תוכן מעולה ונגישות לקהל.

שנות השישים של המאה העשרים היו עליזות ומלאות באידיאלים. הייתה פריצה של כל הגבולות, העלאה של דמות הפושע לדרגת רוקסטאר. קלארק אולופסון (ביל סקארסגארד), היה אדם חסר מעצורים, שהתנהג כמו כוכב שמכיר את כללי המשחק. הוא היה נרקסיסט, תועלתני וזילזל בחוקים. הוא ברח מבתי כלא וסירב להתיישר עם הדרישות של החברה, ברח ממרדפים ומארבים לרוב.

פרסומו הגיע לאחר שפרץ לבנק, לקח ארבעה בני ערובה שהזדהו איתו ולא הסכימו להעיד נגדו. הוא יצר תסמונת של הזדהות הקורבן עם החוטף, הנקראת "תסמונת שטוקהולם" והפכה למונח מוכר בפי רבים.

"קלארק" היא סדרה בת שישה פרקים, מנסה לפצח את דמותו בדרך משעשעת וממש לא אניגמטית. היא הופכת אותו למעין קריקטורה של גיבור על, שהחיים הפכו אותו לנבל קטן.

הסדרה נראית כמו פרסומות לוידאו קליפ משנות השבעים של המאה העשרים, הכל נודף צבעוניות וקרינג'. יש כאלה שיאהבו את זה, יש כאלו שפחות. התוצאה הסופית היא סדרה די מגניבה, הכוללת משחק מצוין של רוב הדמויות והרבה מאוד פעילות בלתי פוסקת שקשה להסיר ממנה את העיניים. יונאס אקרלונד, יצר סדרה תזזיתית הבועטת בכל מה שהיא יכולה, עם אמירות אנרכיסטיות הנבלעות באווירת פאן כללית.

לא הכול מושלם, צפייה ראשונית לא תצליח למצוא את העיקר בתוך האורות והדמויות המוזרות הקופצות על המסך. מי שיתמיד ויסגל את הסבלנות המתאימה, יתמכר למחזה הייחודי, שמעט מאוד מצליחים להפוך לכיף טהור. זאת לא סדרה מושלמת, אבל לפחות היא מאוד ייחודית.