ביקורת סדרה: ניתוק, במאי: בן סטילר, 2022

העולם התאגידי כבר מזמן השתלט על הטלוויזיה והסטרימינג, מתוך מחשבה שמשרד יכול להיות זירה מאתגרת מבחינה אנושית וכלכלית.

הרעיון של מנהלים קרי לב ומיזוגנים עולה שלב אחד למעלה בסדרה "ניתוק" שלפנינו. היא מתארת מצב שבו חברה מצליחה מחליטה לייצר מעין שבב מוחי, שמצליח להפריד בין החיים האישיים לאלה של העבודה, בזכות הפרדה בין הזיכרונות. ההמצאה הביזארית אמורה להגן על התאגידים מפני גניבה של מידע.

העולם התאגידי נראה מדכא למדי, מלא במסכי ניאון לבנים ומחשבים בכל פינה. כאשר העובדים המשועממים חוזרים לביתם, הם נהנים משעות הפנאי שלהם, מבלי לעסוק במה שעשו בעבודה. לאט לאט שתי הזהויות נלחמות האחת בשנייה, וסוגיות של ניצול ויחס מחפיר עולות לפני השטח.

העלילה מצליחה להעלות שאלות פילוסופיות מורכבות, כגון: עד כמה תאגיד יכול לשלוט לנו בזיכרון והאם נכון לעבוד בעבודה שבעצם אנו רוצים לשכוח. המלחמה הבלתי פוסקת בחלקים הללו באישיות הם אלו שיוצרים דרמה סוריאליסטית עם מסרים פילוסופיים מרתקים, שכוללת גם תצוגות משחק לא רעות בכלל.

הבעיה היא, שהעלילה מעט גנרית וצפויה, וניתן להבין די מהר מה הסוד הגדול שכל הסדרה נסובה סביבו. למרות זאת, מדובר על סדרה מעניינת וכתובה היטב, העוסקת בנושאים מקוריים ורעננים. למרות איטיותה היא בהחלט שווה צפייה.