ביקורת סדרה: הפסיכיאטר מהבית השכן, בימוי: מיכאל שואוולטר, 2021

הפשע האמיתי הגיע למחוז האחרון - לספת הפסיכולוג. החשיבה היא, כי ביסודו הוא הקשר שנרקם בין מטפל למטופל, שיכול לגרום לשלל בעיות אתיות.

הסדרה "הפסיכיאטר מהבית השכן" מתמקדת במרכז ההנחה הזאת, בה עומד פסיכיאטר מניו יורק, שיש לו יכולות כריזמטיות. הוא משתמש בהן כדי להפוך את הפציינטים שלו לתלותיים ונזקקים במקום לעשות בדיוק את ההפך.

במרכז העלילה עומד מרטין מרקוביץ (וויל פארל), כגבר מצליחן שנקלע למשבר בחייו. הוא הופך את הפסיכיאטר לנשיא בחברה שהקים ומתנתק ממשפחתו. הפסיכיאטר, ד"ר הרשקופף (פול ראד) מנצל את טוב לבו של מרקוביץ, שגדל במשפחה בה התקשה לעמוד על שלו. הוא שוכנע על ידי אחותו ללכת לטיפול, אולם המטפל משכנע אותו שאחותו, שמנסה לעזור לו, המהווה את הרוע בהתגלמותו, ובאמצעות מניפולציות משתלט על חייו הנוחים והמגוננים.

הדרך שבה הפיכת אדם רציונלי לנזקק מרתקת. הוא משיל מעליו את כל ההגנות והופך אותו לחלש ולא שיפוטי. כמו בכת, שבה יש מנהיג כל יכול, גם כאן אנו רואים שכל אדם, באמצעות המילים הנכונות, יכול לאבד את העצמאות שלו.

למרות ש"הפסיכיאטר מהבית השכן", אמורה להיות קומדיה שחורה, היא לא ממש מצחיקה. היא דרמטית, משוחקת היטב, מהפנטת, אבל ממש לא מבדרת. להפך, היא מאוד מטרידה ומרגישה כמו אחיזת חנק בצוואר של הצופה, שרואה כיצד אדם תמים מאבד את עולמו, רק משום שהאמין באדם הלא נכון.